למה אנחנו מאמינים יותר לאינסטגרם מאשר לרופא?

ישבתי לא מזמן בבית קפה שקט בשעות הבוקר, כשלפתע נמשכה תשומת לבי לשיחה בשולחן הסמוך. אישה צעירה רכנה לעבר חברתה, מציגה בפניה סטורי באינסטגרם בהתלהבות בלתי מוסתרת. על המסך הופיעה דמות מוקפדת היטב: אישה זוהרת, לבושה בבגדי ספורט בהירים, מחייכת בביטחון מלא. כותרת בולטת ליוותה את התמונה: "3 טעויות תזונתיות שמורידות אנרגיה על הבוקר".

"מאז שהתחלתי ליישם את הדברים שלה, אני מרגישה הרבה יותר טוב," לחשה האישה בטון של התפעלות, כמעט הערצה. משפט תמים לכאורה, אך כזה שממחיש תופעה מדאיגה ההולכת ומתרחבת: אמון עיוור במי שאינם מומחים מוסמכים – לא תזונאית קלינית, לא רופאה, אלא "מישהי מהאינטרנט".

וזה גרם לי לחשוב – אנחנו חיים בעידן שבו אם מישהי עם 80 אלף עוקבים אומרת "אל תאכלו גלוטן", זה נכנס לנו חזק יותר מכל בדיקת דם או עצה של רופא משפחה.
איך הגענו לזה?

הרופא כבר לא מה שהוא היה

פעם, רופא היה דמות סמכותית. כמעט קדושה. הולכים אליו עם כל שאלה, מקבלים תשובה, לא מפקפקים, לא שואלים יותר מדי. אבל העולם השתנה – והסמכות התערערה. הרופא הממוצע היום לחוץ בזמן, בקושי מרים מבט מהמחשב, שולף אבחנה, שולח עם טופס. הקשר האנושי הולך לאיבוד.

ומצד שני, יש את "מומחי האינסטגרם". הם מדברים איתך כל יום. הם מצלמים את עצמם אוכלים פירות יער על שפת ים, מחייכים אחרי מדיטציה, עושים "קפה עם עצה". הם נגישים. הם מדברים פשוט. הם נראים טוב. והכי חשוב – הם נותנים תחושה של שליטה: "אם רק תאכלי כך וכך – תרגישי מדהים."

כי הם מוכרים חלום, והרופא מוכר מציאות

האמת? אני לגמרי מבין את מי שנשאב לזה. העולם הפך להיות מורכב, לחוץ, עמוס באינסוף גרסאות של "איך צריך לחיות". אנחנו רוצים לדעת מה נכון לגוף שלנו – והכי מהר שאפשר. אז כשמישהו בא ומגיש לך את זה עם פילטר יפה ולשון חיובית – זה מרגיע. זה נעים. לעומת זאת, רפואה קונבנציונלית לא מוכרת חלום.

היא מוכרת מציאות.
היא תגיד לך שאין פתרון קסם.
היא תסביר שהבעיה שלך מורכבת.
היא תשלח אותך לעשות בדיקות.
היא לא תבטיח לך שאם רק תשתה שייק ירוק – תרגיש חדש.

וזה לא מוכר טוב באינסטגרם.

טור דעה

בריאות היא לא תוכן. והיא בטח לא מוצר.

המידע שלנו מגיע מהפיד

מתי בפעם האחרונה חיפשת בגוגל כתבה רפואית רצינית? ומתי בפעם האחרונה צפית בריל של מישהי שאומרת "האם אתם שותים את זה על בטן ריקה?"

בדיוק.

האלגוריתמים של הרשתות החברתיות לא מתעניינים באמת. הם מתעניינים באינטראקציה. מה שאומר שהמידע הכי נגיש הוא לא בהכרח המידע הכי מדויק. אבל כשאת רואה עשרים רילים באותו יום, מאנשים שונים, עם אותן עצות – המוח שלך מתרגל. את מתחילה להאמין שזה מדעי. גם אם זה בכלל לא.

וגם אני לא חסין

אני לא כותב את זה ממקום מתנשא – גם אני הייתי שם. גם אני עקבתי. גם לי היה רגע שבו מישהי ברשת גרמה לי לחשוב שאולי כל הבעיות שלי קשורות ללקטוז. קניתי חלב שיבולת שועל, עשיתי ניסוי עצמי, שכנעתי את עצמי שאני מרגיש שינוי. עד שהבנתי – אולי פשוט רציתי להרגיש בשליטה. ובמובן מסוים, זה כל הסיפור. כולנו רוצים שליטה. והמומחים של האינסטגרם נותנים לנו אותה. גם אם היא אשליה.

אז מה עושים?

הבעיה היא לא בעצם זה שיש מומחי תוכן ברשת. חלקם באמת באים מכוונה טובה, חלקם עם ידע אמיתי. אבל יש הבדל עצום בין השראה – לבין המלצות רפואיות. בין מישהי שמספרת מה עבד לה – לבין מישהי שמכריזה ש"זה עובד לכולן". ואולי, גם אם נעים לנו לשמוע מסר חיובי מגורו אינסטגרם, חשוב שנזכור לבדוק גם את האותיות הקטנות.
לשאול: מה הרקע שלה? האם יש ראיות למה שהיא אומרת? האם היא מוכרת לי משהו? ובמקביל – אולי הגיע הזמן שגם עולם הרפואה יפסיק להירתע ממדיה. שרופאים יתחילו לתקשר בשפה נגישה, בגובה העיניים. כי אם לא – מישהו אחר כבר עושה את זה במקומם. וטוב ממנו בשיווק.

לסיום

אנחנו לא מטומטמים. פשוט עייפים. אז אנחנו מחפשים קיצורי דרך, פתרונות פשוטים, הבטחות נעימות.
וזה בסדר. כולנו אנושיים. אבל בריאות היא לא טרנד. היא לא מוצר. היא לא מגיעה בסטורי של שלושים שניות.
אז אם כבר לעקוב אחרי מישהי – תבדקו מי היא באמת. לא רק כמה עוקבים יש לה.

לפעמים, העצה הכי פחות נוצצת – היא דווקא הכי נכונה.